עלה לארץ בשנת 1932 יחד עם קבוצת חלוצים וחלוצות מגליציה שנקלטו בקיבוץ הראשון של "הנוער הציוני" בפתח תקווה.
יחיאל חריף היה מנהלו הראשון של הכפר. הוא היה מנהל כריזמטי ודומיננטי מאוד, שדמותו קבעה במידה רבה את אופיו של הכפר.
דמות משפיעה לא פחות הייתה דמותה של רעייתו שפרה, אם הבית, אשר באישיותה ידעה להפוך את המקום לביתם החם של כל החניכים.
דמותו המיוחדת, תפיסותיו ורעיונותיו החינוכיים של חריף הותירו את רישומם ועיצבו את המסורת החינוכית ההומניסטית של אלוני יצחק, שמרכיבים רבים ממנה נשתמרו עד היום.
חריף חינך דורות של תלמידים, הטביע בהם את ערכיו וקשר רבים מהם בעבותות של אהבה ודאגה למקום.