1571
דף הבית > אבא
אבא / עמוס עוז
על הסופר
עמוס עוז נולד בירושלים בשנת 1939. למד בבית-הספר "תחכמוני" ואחר-כך בגימנסיה העברית "רחביה". בהיותו בן 12 התאבדה אמו. בן 15 היה כשעבר כילד חוץ לקיבוץ חולדה והתגורר שם במשך שנים רבות. שירת בצבא בנח"ל והשתתף במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום כיפור כאיש מילואים בחיל השריון. היה תושב ערד שבנגב עשרות שנים והיום חי בתל-אביב.
עוז שימש כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בעל תואר ראשון בספרות עברית ופילוסופיה, בעל תואר שני בפילוסופיה. שימש כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם (אוקספורד, ברקלי, בוסטון). חבר האקדמיה העברית ללשון. מחשובי היוצרים בישראל. נחשב לסופר של "דור המדינה".
קובץ סיפוריו הראשון "ארצות התן" פורסם בשנת 1965. הרומאן הראשון שלו, "מקום אחר", יצא לאור בשנת 1966. ברבות מיצירותיו תיאר עוז בנימה ביקורתית את חיי הקיבוץ, כך גם בסיפור "אבא", מתוך הספר "בין חברים" שהתפרסם ב-2012.
ספריו וסיפוריו תורגמו ל-45 שפות שונות, יותר מכל סופר ישראלי אחר.
עוז הוא פעיל גם מבחינה פוליטית-חברתית. הוא מרבה להתבטא בעיתונות והוא נחשב לנציג בולט של השמאל. הוא מפרסם מאמרים בנושאים פוליטיים. בשנת 1992 זכה בפרס השלום הבינלאומי מטעם איגוד המו"לים של גרמניה.
בשנת 2002 אמר: "צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, אסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך."
בשנת 2015 אמר: "אם לא יהיו כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית - אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו. ישראל מוכרחה להשתחרר מהחלומות שלה. ובדחיפות."
בנושא החברתי אמר: "... הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: ´אני רעבה´, ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות."
מזה כעשור, מועמד עוז לזכייה בפרס נובל לספרות.
 
 
תקציר עלילת הסיפור
הסיפור "אבא" עוסק בדמותו של משה יקר, נער בן 16, יתום מאמו שאביו החולה לא יכול לטפל בו, ולכן הוא נשלח על-ידי משרד הסעד להתחנך בקיבוץ יקהת כ"ילד חוץ". משה, ממוצא מזרחי, נחשב חריג בקיבוץ, בו מרבית החברים הם אשכנזים. הבדל התרבויות ניכר במראהו (תספורת קצרה המזכירה למחנך שלו מראה של פליט), בלבושו (הגיע לקיבוץ כשהוא לבוש חולצה לבנה בלי כיסים מכופתרת עד הכפתור העליון וחובש כובע ברט שחור), בהתנהגותו (היחיד שלא העז להניח את ראשו על ברכי אחת הבנות בלילות השירה על הדשא, היחיד שלא הצטרף לחברים שהיו גונבים מזון מהמחסן). מחנכו של משה, דויד דגן, אמון על משימת קליטתו של הנער השונה, ועל הפיכתו ל"אחד משלנו", כלומר לדומה לשאר ילדי הקיבוץ. גם דמויות נוספות בסיפור, כמו המורה רבקה ריקובר ועובדת הלול צשקה הוניג רואות במשה נער "זר" שיש להפכו ל"שייך". עיקר הסיפור נסוב על יציאתו של משה לבקר את אביו המאושפז בבית-חולים לתשושי-נפש. במהלך נסיעתו באוטובוס ובטרם ייכנס אל בית-החולים, מנסה משה להחזיר לעצמו את הסממנים החיצוניים של תרבותו המזרחית. עם רדתו מהאוטובוס הוא נוכח בדריסת גור כלבים על-ידי הנהג שלא הבחין בו. הוא מרים את הכלב המפרפר אל מותו ומניחו מתחת לעץ, כדי שלא ימשיך ויידרס תחת גלגלי המכוניות החולפות בכביש. מוכתם בדמו של הכלב הוא מגיע לבית-החולים, שם מתברר כי אביו סובל מדמנציה או אלצהיימר, ולכן ספק אם הוא מזהה בכלל את בנו. במהלך הביקור הוא מספר לאביו על חייו בקיבוץ, על המחנך שלו דויד ועל השתתפותו בחוגים שונים, אך לא נראה כי זה קולט משהו מדבריו. לבסוף הוא נפרד ממנו, ויוצא בחשכה בדרך העפר בחזרה אל הכביש, שם הוא ממתין בתחנה לאוטובוס שיסיעו בחזרה אל הקיבוץ.
 
אפיון הדמויות
משה ישר – נער בן 16 ממוצא מזרחי, המתחנך כילד חוץ בקיבוץ. הוא נשלח לקיבוץ על-ידי שירותי הרווחה, לאחר שהתייתם מאמו, אביו חלה וגם הדוד שטיפל בו לאחר מכן חלה. הוא מתואר כך: "משה הגיע לקיבוץ יקהת בתחילת שנת הלימודים כשהוא לבוש חולצה לבנה בלי כיסים מכופתרת עד הכפתור העליון וחובש כובע בארט שחור. עד מהרה למד להתהלך כמונו, יחף, במכנסיים קצרים ובגופייה. צירפנו אותו לחוג לאומנות ולחוג לבעיות אקטואליות ומפני שהיה גמיש וגבוה מצא את דרכו גם אל מגרש הכדורסל. אבל נשארה בו איזו זרות..." - שונותו גוררת בהתחלה לעג והצקות מצד הילדים האחרים המכנים אותו "חייזר". אישיותו נקרעת בין כפל הזהויות: מצד אחד הזהות המזרחית-מסורתית אליה הוא משתייך במוצאו, ומצד אחר הזהות האשכנזית-חילונית שמאפיינת את חייו בקיבוץ.
 
מסופר על משה: "למרות ההצקות והלעג שהקיפו אותו בשבועות הראשונים לבואו מצא משה שחיי חברת הנעורים במוסד החינוכי טובים לו [...] המציאות הצטיירה בדרך כלל בדמות של שני מחנות, מחנה הקדמה ומחנה העולם הישן. משה ידע היטב שהוא עדיין קצת שייך לעולם הישן מפני שלא תמיד התקבלו רעיונות הקדמה על ליבו אבל לא התווכח כי אם האזין לכל ההשקפות ולמד הכול בשקדנות." משה הוא ה´אחר´, שבאמצעות מוסדות החינוך הממלכתיים האידאולוגיים, מנסה להפנים את האידאולוגיה הרצויה. דומה כי משה מתלבט בין שני אבותיו – זה הביולוגי החולה, אותו הוא מבקר בבית-החולים, ומתגלה כמי שהכרתו מעורפלת לאחר שאיבד את זיכרונו, וזה האידיאולוגי – המנסה להטמיע את הערכים החדשים של הקולקטיב הקיבוצי באישיותו של הנער ה"זר".
משה מבקש להרחיב את השכלתו – הוא קורא מיצירותיהם של דוסטוייבסקי, קפקא וקאמי וכך נחשף לזרם האבסורד העומד מנגד לסוציאליזם הקיבוצי. הקריאה בספרות מופת עולמית, מובילה את משה למסקנה ש"רוב בני האדם זקוקים ליותר חיבה מכפי שאפשר למצוא".
השם משה רומז אף הוא לכישלון להגיע אל "הארץ המובטחת", אשר כאן מעידה על כישלון הקליטה שלו בחברה הקיבוצית, או באופן כללי יותר, בחברה הארץ-ישראלית האשכנזית, ה"לבנה".
 
דויד דגן –  המחנך של משה. דמותו מהווה אב רוחני המייצג את הממסד האידאולוגי. שמו סמלי (מזכיר אבות מייסדים דוגמת דוד המלך ודוד בן-גוריון), ומתוקף תפקידו הוא אחראי לקליטתו המוצלחת של משה, אשר הגיע מתרבות שונה מזו של הקיבוץ. מתוך דברים שהוא אומר ניתן לעמוד על אישיותו ועל עמדותיו: "בכלל, יש לי דעה אופטימית מאוד על הספרדים. אנחנו נצטרך להשקיע בהם הרבה אבל ההשקעה תשתלם. בעוד דור או שני דורות הם יהיו בדיוק כמונו." במילים אלו מסגיר דויד את התנשאותו הגזענית על בני עדות המזרח. הוא יוצא מנקודת הנחה שהוא כאשכנזי נעלה על המזרחי – דבר המקנה לו זכות לעצב את השונה ממנו לפי הבנתו שלו. לכאורה הוא מייצר זהות למזרחי, אך למעשה הוא מבטל אותה. דויד כמייצג הממסד מדמה עצמו למי שיודע מה טוב למזרחי יותר מהמזרחי עצמו. הדבר ה"טוב" הזה מבחינתו הוא להפוך את המזרחי ("שחור") לאשכנזי ("לבן"). זה יקרה אם הממסד יצליח לנתק את בני עדות המזרח מהמורשת ומהתרבות שלהם, הנתפסת כנחותה, ותחת זאת ישליט עליהם את התרבות הישראלית-הקיבוצית המבוססת על הזהות האשכנזית. כך מתקבל הרושם שדויד דגן הוא המוציא לפועל של מדיניות כור ההיתוך השנויה במחלוקת (שמטרתה היתה "להתיך"/לחבר את כל המרכיבים התרבותיים השונים ולאחדם לתרבות אחת חדשה התואמת את דיוקן ה"צבר"). בפועל לפי גישה זו היה על המזרחי לקבל ולאמץ את השקפת העולם הממסדית-האשכנזית, זאת במחיר מחיקת זהותו התרבותית שלו.
ביטוי סמלי לכך ניתן כאשר משה מנסה לספר לאביו על המחנך שלו, שהוא גם מחליף האב הביולוגי: "דויד דגן שכבר היו לו כמה נשים וכמה אהובות ועכשיו הוא חי עם נערה בת שבע עשרה..." - אף שדויד דגן נתפש כדמות חינוכית-ייצוגית המהווה דוגמה אישית, והיודעת לכאורה מה טוב לאחרים, הוא עצמו נוהג כבעל מוסר כפול - דבר המתבטא למשל במערכות היחסים שהוא מקיים עם נשים רבות, שהנוכחית שבהן היא עם נערה בת 17.
 
אבא של משה – אדם מבוגר וחולה המאושפז במוסד רפואי לתשושי-נפש. יתכן שהוא סובל מאלצהיימר או דמנציה, ולכן אין הוא מזהה את בנו הבא לבקרו. הוא חוזר על המילים: "אתה משה", או "איפה הלך? איפה?" – רמז לעולם האהוב ש´הלך´ ביחד עם כל הדמויות האהובות שאכלסו אותו, שאבדו לנצח. הבן מנסה לספר לאביו על עולמו החדש: "על הלימודים. על המחנך דויד דגן. על הספרייה. על העבודה בלול, על הבנות [...] אחר כך פתח את תרמיל הצד שלו ושלף ממנו את הספר ´הדבר´ [...] וקרא לאביו [...] ופתאום לקח לידו את ספל הפח [...] חזר והניח את ספלו על השולחן ושאל:  איפה הלך?" זהו שיח חסום שמשמעותו ניפוץ הפנטזיה של שילוב שני העולמות. דמותו של האב הביולוגי עומדת כנגד דמותו של האב הרוחני (דויד דגן), וברורה חולשתו של הראשון לעומת חוזקו של השני. אביו של משה מייצג את הזהות המזרחית המסורתית שבאופן סמלי גוועת יחד עמו. אובדן היכולת לדבר, שכחת השפה ומגמת ההתנתקות מהמציאות של האב מקבילות למחיר שעל משה לשלם כדי להשתלב בחברה. עליו לוותר על הקול האותנטי שלו, ובמקום זאת לאמץ את הקודים התרבותיים של חבריו לקיבוץ. העובדה שבקיבוץ חוששים מביקורו של משה את אביו מצביעה על דאגתם שתהליך ההשתייכות שלו ייפגע, ובשל כך הוא לא ייטמע בתרבות ה"יחד" החדשה אליה נשלח בעל-כורחו. מצבו של האב מעיד שדרך המעבר של משה מהבית הישן אל הבית החדש פתוחה. השאלה אם הוא יצליח לבצע מהלך דרסטי כזה שמשמעותו החלפת זהות. 
 
רבקה ריקובר - המורה שאמרה על נסיעתו המתוכננת של משה לביקור אצל אביו החולה כי "צריך לעודד אותו להתנתק מהם. שם מושכים אותו אחורנית". וגם: "הילד הזה הוא חומר אנושי מצוין..." – דמותה מוסיפה נדבך נוסף של גזענות, לפיה הממסד האשכנזי יודע מה טוב יותר לנער המזרחי. דבריה של רבקה מעידים על התנשאות חסרת בסיס, שבחסותה היא, ביחד עם שאר חברי הקיבוץ, מפעילים את כוחם כקבוצה בניסיון לכפות את צביון חייהם על משה, היחיד השונה.
 
צשקה הוניג – הלולנית שמשחררת את משה רבע שעה לפני סיום עבודתו כדי שיספיק לאוטובוס, אומרת לו לפני צאתו: "העיקר שתראה להם שם שאתה כבר לגמרי קיבוצניק" – אמירה מתנשאת ומזלזלת, שהרי המילה "להם" מיוחסת לאביו של משה ולכל מי שכמוהו, כלומר מזרחי.
 
צבי פרוביזור – הגנן שעסוק בתלישת שורשי יבלית מאחת הערוגות שואל את משה לאחר שזה סיפר לו שהוא נוסע לבקר את אביו: "מה יש שם שאין כאן?" – זאת בנימה מבטלת את עצם רעיון הביקור ובתוך כך את שמירת הקשר של הבן עם אביו.
 
השומר בבית החולים – דמות שוליים המייצגת את העולם המזרחי, הנחות, העלוב: "בשער עמד שומר שמן ומיוזע חובש כיפה שחסם בגופו העבה את הכניסה ואמר למשה כי שעות הביקור כבר נגמרו מזמן ו´תלך תבוא מחר´". ברחמיו הוא מאפשר למשה להיכנס: "אל תבכה ילד, תיכנס, אין דבר, תיכנס" ובהמשך אומר: "רק אל תחלל שבת." אישור הכניסה פה הוא אירוני, מפני שדלת נפשו של האב החולה נסגרה.
 
רעיונות מרכזיים ומשמעותם
1.      דמות ה´אחר´ - הסיפור עוסק ביחס החברה אל ה´אחר´. משה הוא ´אחר´ הבולט בשונותו לעומת שאר ילדי הקיבוץ. נער זה שונה במוצאו, במראהו ובהתנהגותו באופן המסמן אותו כ´חריג´. גם בעיני המבוגרים בקיבוץ, משה הוא ´אחר´ שיש לעצב מחדש. כך מבקשים אנשי הקיבוץ לנתק את משה מזהותו, תוך שהם מזלזלים בחשיבות הקשר עליו הוא מבקש לשמור עם אביו החולה. כבר בתחילת הסיפור פונה דויד למשה ושואל אותו: "תגיד, לשחות כבר למדת?´ משה השיב, כשמבטו מושפל אל סנדליו, שהוא "כבר שוחה קצת". ברור שדויד מתכוון ללימוד שחייה בבריכה, אך שאלתו מהדהדת את המושג "לשחות עם הזרם", כלומר להיות כמו כולם. זו דרישתה של האידאולוגיה השלטת, אותה מייצג דויד דגן בראש מורם, וכנגדה עומד משה במבט מושפל. נוסף על כך, מפציר דויד דגן בתלמידו להניח לעולם העבר ולשנות את מראהו החיצוני: "עם הזיפים האלה על הראש אתה נראה כמו פליט. הגיע הזמן שתהיה לך בלורית כמו לכל הבנים". ברור למשה שהוא נתון תחת גלגלי מנגנון הדיכוי, אשר  מטביע את מי שלא שוחה עם הזרם, ומכאן ברור שאם ירצה להתקבל, לא יוכל לשמור על ייחודו ולהישאר נאמן לעצמו ולמורשת אבותיו.
 
2.      הקונפליקט בין התרבויות - הסיפור מעלה את סוגיית השסע העדתי הבין-תרבותי בחברה הישראלית. החברה הקיבוצית-אשכנזית מנסה לכפות את ערכיה ותרבותה על מי שמצטרף אליה, זאת כתנאי להשתייכות. ניסיון זה כפי שמתואר בסיפור נגוע בגזענות של האשכנזים כלפי המזרחים. משה קרוע בין שתי התרבויות: הוא נמשך להווי הקיבוצי ורוצה להשתלב בחברת הנוער שם, אולם הוא מבקש גם לשמור על נאמנותו לחברה ממנה הגיע. הנסיעה שלו לביקור אביו מעצבת את הקרע הנפשי בו הוא נתון, והדבר ניכר באופן סמלי, למשל בהחלפת הבגדים וחבישת הכובע לקראת היציאה. כשמשה מתחיל את המסע לאחור, אל העבר, אל הבית שאבד, אל האב החולה, הוא משנה את המראה הפיזי שלו שכמו מורד בדרישה האידיאולוגית של הקיבוץ. הוא מתיישב באוטובוס בספסל האחרון, חובש לראשו את הברט השחור, רוכס את חולצתו עד לכפתור העליון ואת שרווליו המקופלים גולל עד למטה: "בכך חזר בבת אחת להיראות כמעט כמו שנראה ביום שבו הביאה אותו עובדת לשכת הסעד לקיבוץ יקהת". יחד עם זאת, הוא נשאר עם כמה מהסממנים החיצוניים החדשים, כמו הסנדלים שהם סמל לפתיחות, לאחיזה בקרקע ולהשתייכותו האידיאולוגית לקיבוץ. שילוב הבגדים הישנים עם הסנדלים החדשים מעלה ספק באשר לרצונו של משה – האם הוא מבקש לחזור אל אביו הביולוגי במובן של חזרה לעצמו, או שהוא דווקא מבקש למצוא אב אידיאולוגי חדש שיאפשר לו להתקדם בחיים ולהשתייך לתרבות השלטת. הסיום הפתוח של הסיפור רומז שאין פתרון לקונפליקט. משה ממתין בתחנה – סמל להיותו תלוש מכאן ומכאן, כאילו תוהה לאן ימשיך מכאן.
 
3.      אותנטיות ושאלת הבחירה החופשית – נראה כי בחירתו של משה מוגבלת. אם ברצונו להשתלב בחברה הקיבוצית, עליו לוותר על זהותו האותנטית. חברת הרוב לא סובלנית כלפי בחירת היחיד להיבדל. רעיון ה´בדידות´ לא מתקבל על הדעת במקום כמו קיבוץ. הווי ה"ביחד" מחייב את כולם, ואם מישהו בוחר להיבדל, הוא גוזר על עצמו נידוי. מהסיפור משתמעת ביקורת כנגד ההבניה התרבותית של הקיבוץ, אשר מבטלת את אפשרות הבחירה האישית וכופה יישור-קו עם האידיאולוגיה החברתית במקום. בעניין זה מהרהר משה בלבו ומגיע למסקנה: "שום מהפכה חברתית צודקת, לא תוכל להביא שוויון בין אנשים כמו דויד [...] לבין מישהו כמוני..." כלומר, בהיותו ´אחר´ וזר נגזר עליו להיות שונה. הוא לעולם לא יוכל להשתייך באמת, וכל ניסיון כזה יהיה מזויף כי הוא ייעשה בדרך של העמדת פנים או החלפת בגדים ולא באמצעות הפנמה אמיתית.
 
דרכי העיצוב של משמעות הסיפור
כותרת הסיפור - כותרת הסיפור "אבא", מעלה את השאלה: מי הוא האבא? על איזה אבא מדובר בסיפור? האם זה סיפור על בן שמתגעגע לאביו החולה, ומרגיש אחריות לבקר אותו בבית-החולים מתוך נאמנות ואהבה, או שמא זהו סיפור על אבדן אב אחד וחיפוש אב חדש, אב רוחני שבכוחו לכונן מחדש את תודעתו של משה? כל אחד משני האבות מסמן אידיאולוגיה משלו. משה נע בין שני האבות, כבן אבוד
המשתוקק לקשר שיפוגג את תחושת התלישות שלו משני העולמות שמייצגים האבות השונים בסיפור.
 
סמל לול התרנגולות - "... כבר ממרחק אפפו אותו ריחות הלול, צחנת פרש העופות ואבק תערובת המזון ונוצות שנתלשו ונאחזו ברשתות ועוד ריח לא מוגדר של צפיפות ומחנק ובהמשך: "העמיד את עגלת התערובת תחת המשפך הגדול של מיכל התערובת ומילא את העגלה עד קצה גבול קיבולה במזון לעופות. הוא דחף וגלגל את העגלה על מדרכת הבטון... מתחת לסוללות המלאות עופות צפופים היו ערימות של לשלשת. פה ושם באחד התאים מצא עוף מת ופתח ומשך את הגויה [...] המיה נמוכה ודחוסה מילאה את חלל הלול כאילו היו התרנגולות הכלואות [...] משמיעות איזו קינה עמומה אבודה ועקשנית. רק מפעם לפעם פרצה מאחד הכלובים צווחת חרדה רמה וחדה כאילו ניחש איזה עוף פתאום במה יגמר כל זה. והלוא לעולם אין ומעולם לא היו בין התרנגולות שתיים הדומות זו לזו בדיוק לנו הן נראות כולן אותו דבר ובאמת הן נבדלות זו מזו  ממש כמו שאנשים ונשים נבדלים ומאז בריאת העולם עוד לא נולדו שני יצורים זהים זהות גמורה".
לול התרנגולות מסמל את הקיבוץ, את האידיאולוגיה – שלא מבחינה בין הפרטים, אלא תופסת את האנשים כמכלול אנושי אחד. משה מזדהה עם התרנגולות הנדחסות באכזריות, ובמיוחד עם אלו שנמחצות למוות. רצונו להציל אפילו תרנגול אחת, בכך שישחרר אותה לחופשי יכול לסמל את רצונו להציל את עצמו. גם הוא כמו התרנגולת חש מחנק במקום המחייב אותו להיות "כמו כולם". יחד עם זאת, הוא יודע שגם אם ישחרר תרנגולת מהלול וישלח אותה לחופשי, היא לא תשרוד בעולם שבחוץ, שורץ התנים. בהקבלה סמלית, אפשר לראות בתובנה זו הכרה במצבו שלו – גם הוא לא יוכל לשרוד לבדו מחוץ לקיבוץ בהיעדר הורים או קהילה תומכת אליה יוכל להשתייך.  
יחסו של משה אל התרנגולות מבטא את יחסו ההומניסטי כלפי כל יצור חי. הוא מתייסר בגלל המראות הנוראים שבלול: "דחוסות ודחוקות זו לזו שתיים-שתיים בתאי ההטלה בלי יכולת לזוז ממקומן אפילו פסיעה אחת כל ימי חייהן. יום אחד עוד יהיה בעולם דור [...] שיקרא לכולנו רוצחים ולא יבין איך היינו מסוגלים [...] להדגיר אותם במדגרות אוטומטיות, לגדל אותם בכלובים מצופפים, [...] לשדוד את כל הביצים לפני הדגירה". מתוך רגישות הומנית לבעלי-החיים הסובלים, מקווה משה להפוך לטבעוני בבוא היום.
 
סמל הספר "הדבר" מאת אלבר קאמי - כשמשה אורז את התיק לנסיעה לאביו הוא מניח בתרמילו את הרומאן ´הדבר´ מאת אלבר קאמי. קאמי, פילוסוף השייך לזרם האקזיסטנציאליסטי, כתב את יצירתו ´הדבר´ כאלגוריה לתחלואי החברה האנושית הנגועה בשאננות, רוע, תאוות הרג ודחף הרסני. ההמונים נכנעים לגורל מגפת הדבר הקטלנית הפוקדת אותם, ואילו גיבור הסיפור וחברו מנסים להילחם בה, או כדברי קאמי, הם מתמרדים נגד הרוע תוך הפגנת סולידריות כלפי בני האדם הנזקקים. קאמי הוא גם מי שהשתמש ב´מיתוס של סיזיפוס´ כדי לתאר את מצבו הקיומי של האדם המורד אשר נלחם בקיום האבסורדי, נטול המשמעות של החיים במאה ה-20, לאחר מלחמת העולם השנייה ובכלל. טקסטים נוספים שמשה קורא הם ספרים של דוסטויבסקי וקפקא, בהם הוא מגלה עניין רב: "הדברים הלא פתורים משכו את ליבו יותר מאשר נוסחאות הפתרון. אבל היה אומר לעצמו שאולי אלה הם עדיין תהליכי הסתגלות ובעוד כמה חודשים כבר ילמד לראות את העולם בדרך שבה דויד דגן ושאר המורים מפצירים בנו לראותו. כמה טוב להיות כאחד מהם."
 
סמל האוטובוס - האוטובוס הוא מרחב ציבורי נחות וצפוף, בו מתערבבים אנשים המבקשים לנוע ממקום למקום. האוטובוס בו נוסע משה מתואר כך: "מדי פעם פרצו באוטובוס צעקות ודחיפות, הנהג גער בנוסעים והנוסעים קיללו את הנהג. פעם אחת עצר הנהג את האוטובוס בצד הכביש והשתין בשדה. אחר כך עלה והתניע וענן עכור של צחנת דיזל מילא את האוויר. האוויר היה חם ולח והנוסעים נשטפו זיעה". תיאור בלתי-מלבב זה ממחיש תחושה של ניכור, תלישות, ארעיות וחוסר-שייכות. ה"חיים" באוטובוס חושפים מצב קיומי עגום, אבל אמיתי, אותו מצליחה האידאולוגיה של הקיבוץ להסתיר. תיאור מצב האנשים באוטובוס הדחוס וההומה מקביל לתיאור מוקדם יותר בסיפור של מצב העניינים בלול שבו עבד משה. ההבדל הוא שהלול מסמל שגשוג ופריון, בעוד שהאוטובוס מצטייר כסיוט אנושי. כך מתוארים האנשים בו: "קשי יום שדיברו רומנית ערבית יידיש והונגרית ..." - הם כולם יחידים, אשר כמו משה נדרשים להתיישר לפי האידיאולוגיה השלטת. כולם אנשים שהתנתקו משפה, ובהעדר מסגרת אידיאולוגית שתכיל אותם הם נתפשים כנחותים ופרימיטיביים: "אחדים מהם העלו עמם לאוטובוס תרנגולות חיות או צרורות גדולים עטופים בשמיכות בלויות ומזוודות ישנות קשורות ומחוזקות בחבלים". כך בעת נסיעתו באוטובוס משתקף למשה העולם שבחוץ באופן שיכול לנמק את נכונותו להתנער מזהותו האותנטית ולהחליפה בזו החדשה המוצעת לו בקיבוץ.
 
סמל הכלב הנדרס – עם רדתו מהאוטובוס נוכח משה באירוע דריסת גור הכלבים: "ברגע שירד מן האוטובוס ראה משה כלבלב קטן, בן גזע מעורב, בצבע חום אפור עם טלאי לבן על ראשו. הכלבלב רץ באלכסון מבין השיחים אל הכביש שאותו חצה בדיוק כשהחל האוטובוס לנוע. הגלגל הקדמי החטיא אותו אבל הגלגל האחורי עלה עליו ומעך את היצור שלא הספיק להשמיע אף זעקה. נשמע רק קול חבטה קלה, חיכוך, והאוטובוס המשיך בדרכו. על הכביש הסדוק נותר גופו של הכלב הקטן שעדיין פרפר ופרפר בעוויתות עזות." ניתן לזהות הקבלה בין הכלבלב לבין דמותו של משה. נאמר על הכלב שהוא "מעורב", אולי כמו משה שמעורב בין שני העולמות. כמו הכלב בצבע חום-אפור הנושא כתם לבן על ראשו, כך משה מנסה לעטות על עצמו משהו מן ה"לבן" של הקיבוץ, אך הוא תמיד יישאר "מעורב" בשל צבעו המקורי שהוא "חום" ו"אפור". ההליכה באלכסון של הכלב מקבילה להליכה באלכסון של משה: "מן המקלחת הלך לחדרו ואסף את התרמיל שארז [...] ומיהר לדרכו כשהוא חוצה באלכסון את הדשאים". במקרה של הכלב, החצייה באלכסון נגד הסדר הקיים, נגמרה בדריסתו, במוות של סבל וייסורים. האם ניתן להסיק מכך שניסיונו של משה לוותר על עצמו כדי להשתייך לקבוצה מעמיד אותו בסכנה? האופן בו מתואר משה כשהוא נושא את הכלב מהכביש אל מתחת לעץ, וחזרתו למקום לאחר ביקור אביו, הופכים את סוף הסיפור לפתוח: "הוא ישב ברגליים מקופלות תחתיו על העפר לרגלי האקליפטוס המסויד לבן, קרוב למקום שבו הניח את הכלב הדרוס וחיכה." הסיפור מסתיים בהמתנה לאוטובוס שיחזירו לקיבוץ, אבל מה יעלה בגורלו שם – אין לדעת.
 
סיכום
הסיפור "אבא" עוסק בחוויית הקריעה שחש ילד החוץ המזרחי, שמצד אחד חב-תודה לקיבוץ שגאל אותו מחיים של יתמות וחולי, אך בה בעת גם עמל על מחיקת תרבותו המקורית, שמתגלה דווקא כמעודנת יותר מזו המקובלת אצל בני המקום הצעירים. על כתפיו של משה מוטלת המשימה הבלתי-אפשרית להתקבל ולהשתייך. מוקד הסיפור הוא בקונפליקט של הגיבור ביחסו אל האידיאולוגיה של הממסד. מצד אחד הוא משתוקק אליה, כי רק באימוצה הוא יזכה להיות חלק מהחברה בה הוא נמצא, ומצד אחר הוא יודע שאם יתמסר לאותה אידאולוגיה, ייאלץ לבטל את עצמו, את זהותו ואת תרבותו הנחשבת בעיני הממסד כנחותה ומאיימת, שמן הראוי להעלימה. הנסיעה של משה מהקיבוץ אל בית-החולים מסמלת את הרצון שלו להישאר נאמן לאביו ולמורשתו האותנטית, אך משהוא מכיר בניתוקו האב החולה, הוא מבין שאין לו ברירה אלא לוותר על מי שהוא ולהידמות לאחרים, אם ברצונו להשתייך ולא להיוותר תלוש משני העולמות. "אבא" הוא סיפור המבקר את גזענות הממסד האשכנזי, ומבקש באמצעות דמותו של משה להצביע על העוול שנגרם ל´אחר´ המזרחי רק בשל מוצאו. הסוף הפתוח של הסיפור מותיר ספק האם יש אפשרות לתיקון העוול.
 
ביבליוגרפיה
1.      אדיבי-שושן, אסתי. "זרות ואחרות עקרוניים", הארץ, 16.4.2012.
2.      אדלר, חגית. על הסיפור ´אבא´, meyda.education.gov.il/files/Mazkirut.../sifrut/postmodern.docx
3.      הרצוג, עמרי. "´בין חברים´ של עמוס עוז: להסתכל אחורה ולא בזעם", הארץ, 21.3.2012.
4.      מוריס, אורין. "הטוב בבנים, הסמכותי באבות", מקור ראשון, 6.4.2012.
דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים