דף הבית > לא מסוגל לחצות את הדשא

לא מסוגל לחצות את הדשא / ג´ניה (ליבשיץ) חריפונוב

 

ביום שישי האחרון התעוררתי בבוקר בחדר מבולגן לחלוטין. השותף שלי, קיבוצניק מגשר הזיו, נסע לפני כמה שעות. החדר שלנו הוא הכי מבולגן בקומונה. בגדים זרוקים. המון ניירת על השולחן. והדבר הכי נורא - לא שטפנו אותו אפילו פעם אחת מתחילת השנה. קמתי והתחלתי להתרוצץ בחדר, בניסיון לסדר תיק ליציאה הבייתה. ברגע מסויים פשוט הרגשתי שאני לא מצליח להשתלט על הבלאגן. אחרי שבוע כל כך קשה בהתנדבות עם חניכים... אפשר להבין את האי סדר. מצד שני אצלנו תמיד הכל לא מסודר. מחשבה מצחיקה עוברת בראשי. אם זה היה עכשיו בפנימייה, כבר מזמן הייתי עובר ביתן, או שהייתי חוטף ריתוק כדי שיהיה לי זמן לסדר. החלטתי להתחיל לסדר את המיטה, ותוך כדי אני נזכר במשפט הנצחי של אילנה, האם בית הנצחית, "כשהארון מסודר - גם הראש מסודר". אחרי כמה דקות הכל נראה כבר אחרת.

 

כל רגע, כל דקה, כל יום, כל שעה, כל שבוע, כל חודש. בכל פעם שאני מגיע לאלוני יצחק מאז שסיימתי ללמוד שם לפני קצת יותר מחצי שנה, אני נזכר בהכל. היום אני שינשין, עובד עם נוער בקריית שמונה, מ7 בבוקר, ולפעמים עד 11 בלילה, אם יש צורך. שעה ביום הפסקה. כל הזמן הכל סביב חינוך. פתאום אני מבין שאני איש צוות, פתאום אני קולט כמה זה קשה להיות במקום הזה. כמה זה קשה להבין פתאום שאף אחד לא ידאג לך כמו בכפר, שאין מכבסה, שאין מדריך שירדוף אחרייך ויוודא שאתה לא מאחר למועדון. שאין מחנכת ומורים שאפשר לבוא אליהם בתלונות, שאין חוקים שעברה עליהן תוביל לעונש. אתה פתאום מנהל את עצמך. אתה האדון לעצמך. אתה הוא האחראי, אתה דואג לכל מה שקורה. פתאום כל מה שעברת בכפר הופך להיות מין ספר בלתי נראה של מדריכי טיולים - ספר על טיול החיים, ואיך מתמודדים עם החיים ומה עושים בכל מיני מצבים.

 

אני מגיע לבקר בכפר, ואני מרגיש עדיין באותה בועה. כל כך מוגן, כל כך שלם, כל כך חניך. אני מתיישב במקום הקבוע שלי ליד ביתן החאן, שם ביליתי בשנתיים שלפני סיום הלימודים, ונזכר כמה חוויות עברתי במקום הזה. כמה דמעות, כמה צחוק. כמה רגעים אדירים של חברות לצד בדידות. כמה פעמים ישבנו שם בחבורה גדולה, מעבירים את הזמן עם צחוק בלתי פוסק. "מעבירים את הזמן". אני לעולם יותר לא אצליח להתחבר למושג הזה. הוא יצא מתוך ראשי. אני כבר לא מסוגל "להעביר את הזמן". משהו בראשי מחלחל. "אתה כבר לא חניך", הקול הזה אומר. "אתה יצאת לחיים".

 

 קבלת שבת חורפית

 אבל אי אפשר באמת לצאת לחיים בכזו קלות. הילדים שאני עובד איתם, חניכים בכיתה י"א, שואלים אותי איך זה היה ללמוד בפנימייה. הם לא יודעים מה זה. הם נוער שלומד בבית ספר, וחוזר הבייתה בכל יום. הם לא יודעים מהי ההרגשה לעשות משהו ולדעת שיש קבוצה שלמה שתלוייה במעשה שלך. הם לא יודעים איך זה מרגיש כשחבר שלך לקבוצה נפגע, ואתה יודע שהאחריות היא גם עלייך רק בגלל שאתה גר איתו באותו במבנה. וגם בגלל שבפנימייה אין חבר, לא חבר. אני חושב שהיום הייתי שמח לפגוש כל אחד ואחת מהקבוצה, גם אנשים שאהבתי יותר, גם אנשים שאהבתי פחות. קבוצה תמיד נשארת קבוצה. גם היום כשכולם מפוזרים ברחבי הארץ, כל אחד מתעסק בעניינים שלו ורק הפייסבוק עושה מאמצים אדירים כדי לחבר בין כולם, וגם זה לא מספיק - אי אפשר להתחבא מאחורי המסך לנצח.

 החניכים שלי גם שואלים אותי למה הלכתי לפנימייה. וואו. זוהי שאלה נצחית. הסיבה האמיתית כרגע היא לא חשובה. חשוב להגיד שהיום אני מבין שמה שלמדתי בכפר המון אנשים לא ילמדו לעולם. אלוני יצחק זוהי בועה של ניסיון חיים בלתי נתפס, שלא ניתן לך בשום מקום אחר. אני מספר להם שהיו לי בקבוצה אנשים מ14 מדינות עולם שונות, ושאיכשהו מצאנו שפה משותפת, וגם עוד הרבה דברים אחרים, כמו חברות, דאגה, תמיכה, חלק מהאנשים אפילו מצאו אהבה. הם לא יבינו לעולם איך זה להסתובב בין האלונים האלו, במקום שהוא כל כך מיוחד, עם אנשים כל כך מחבקים. אני מוצא את עצמי לפעמים מתגעגע לכולם. בחדר האוכל בבית ספר שבו אני עובד אני נזכר באתי, מנהלת המטבח שהייתה תמיד מאושרת לראות אותי. בנסיעות האינסופיות עם המנחה של הקומונה שלי אני נזכר בישראל הנהג, שבכל יום שישי, פעם בשבועיים, הייתי מביא לו רשימת סרטים, במשך חמש שנים, בלי לפספס אף יום, גם כשהייתי חולה, גם כשהכל מסביב נראה שחור. בשיחות האישיות שאני עושה עם החניכים שלי אני מנסה להיות מחבק ותומך, אך בו זמנית גם קשוח ומציאותי, ואז אני נזכר בשגיא המדריך, בנדב המנהל. אני מנסה לעשות עבודה טובה כמו שעשו שינשינים ומורות חיילות בכפר בשבילי. אני מנסה לעבוד בצוות, מנסה לזכור את כל הערכים שעליהם הכפר מושתת.

 הוא חי בי ואני חי בו. לא יודע איך אפשר להסביר את התחושה המבלבלת הזאת, אבל זה כאילו שאתה חניך לנצח. גם אם תהיה עכשיו ראש ממשלה, מספיק שרגלך תדרך בתוך אחד השבילים של אלוני יצחק - אתה עדיין תרגיש כל כך ילד, כל כך מחובק, אהוב, רגיש. כל כך חניך. זה לא יעבור אף פעם. אני מדבר עם בוגרים שסיימו לפני חמש שנים, עשר שנים. עשרים שנה. הם לנצח יישארו חניכים. ואולי זה האפקט המדהים של הכפר הזה. מצד אחד, כל הכלים שנותנים לך לחיים. מעבר להכל, למדתי לקחת אחריות על עצמי. בדרך קשה, לפעמים. אבל זה המסר שלי לעולם. זה המסר שלי לחניכים שלי. סובלנות. אני מחנך יום יום באלפי דרכים להיות סובלניים כלפי כל אדם ולשפוט אותו לפי אישיותו. לפני שנה וחצי, בכנס ה61 באלוני יצחק, אחד הבוגרים אמר לי "מי שמסיים ללמוד בכפר לא יכול להיות גזען". כמה שהוא צדק.

 מצד אחר, משהו בתוכך תמיד יהיה ´חניך´ כזה. אני לא יודע אם זה קורה במקומות אחרים. אני רק יודע שבזמן שלמדתי באלוני יצחק, תמיד היה מי שיקשיב לך. החדר אוכל נפתח שלוש פעמים ביום, תמיד. בית הספר פעל גם כשהייתה שביתה. המכבסה לפעמים עבדה שעות נוספות. המשק החקלאי והנוי יפעלו גם בגשם. אבל בחוץ, מחוץ לגן העדן הקטן והפצפון הזה, הכל נראה אחרת. סוער יותר, גשום יותר, קשה יותר. קשה, כי זהו מבחן המציאות - עכשיו אתה צריך ללמוד לנהל את עצמך. ופתאום אתה מבין כמה היית תלוי באנשים בכפר.

 

 עם החניכים שלי -ג´ניה כבר ילד גדול.

 לסיום, אין לי מושג מיהו בדיוק קהל הקוראים שאני פונה אליו עם הכתבה הזאת, אבל חשוב לי לציין שהערך המרכזי שיצאתי איתו לדרך הוא אחריות. אחריות שמתפזרת להרבה מושגים אחרים, כמו למשל אחריות חברתית, שגם היא משהו שאתה יכול ללמוד בזמן התחנכות בפנימייה. אבל אין יום שאני לא מזכיר לעצמי לפעול באופן אחראי. לדעת לקחת אחריות על ההחלטות שלך, על הטעויות שלך, על ההתנהגויות שלך - על הכל. ולדעת גם לבוא ולהתמודד עם המחיר. לא לברוח, ולא להפיל על אחרים. אחרת, אתה לא תתבגר לעולם. כי בעולם שבחוץ אין מדריך שיתן לך עונש. יש את החיים והמצפון, שהם מורכבים הרבה יותר.

 דבר קטן אחרון, הוא איזושהי טראומה מוזרה שיש לי. אני לא מסוגל ללכת על דשא. גם כשזה מגרש כדורגל, גם כשזה דשא עירוני רגיל שכולו גדוש בצואה של כלבים - אין לי את היכולת לפסוע שם. זה מרגיש לי לא בסדר למרות שאין את אהרון בן דהן שיצוץ מאיזה טרקטור על כביש 90 שחוצה את קריית שמונה. אני חושב שבאותה מידה שאני לא מסוגל לחצות את הדשא, כך יקח לי שנים, ואולי עשרות שנים כפי שמעידים בוגרים, לחצות את קו החניך ולהפוך לאדם בוגר לחלוטין. יש עוד שותפים להרגשה?

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים