דף הבית >

סיפור אהבה / אהרן אפלפלד

 על הסופר

אהרן אפלפלד נולד ברומניה ב- 1932, בן יחיד להוריו. שפת אמו הייתה גרמנית - שפתם של יהודי האזור בתקופה שבה רומניה היתה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה בית מתבולל לחלוטין. עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו בכפר, הלך עם סבו לבית הכנסת.

שבועות ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נרצחה אמו ברחוב, סמוך לבית הוריה, והוא ואביו גורשו אל הגטו ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ובמשך שנתיים נדד ביערות. לזמן מה מצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית.

בשנת 1944 נלווה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו בנזיר שהכניסו למנזר.

ב- 1946 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער. למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. שירת בצה"ל ובשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני.

בשנת 1957 פגש את אביו בישראל, בעת שהאב עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה.

אפלפלד התחיל לכתוב עוד כנער וקיבל במשך השנים פרסים רבים ביניהם הוכתר גם כחתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת 1983.

הוא כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כיום הוא חבר האקדמיה ללשון העברית.

אפלפלד מתגורר במבשרת ציון.

 

על יצירתו

סיפוריו של אפלפלד מתרחשים חלקם במרכז אירופה וחלקם בארץ ישראל, וכן יש בהם המתרחשים באיטליה. רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול שואה בישראל הצעירה. רבים מספריו אינם עוסקים בתיאור מאורעות השואה עצמם, אלא יותר בתיאור ההתרחשויות שקדמו לשואה, בעיקר בכל הנוגע למצבו של היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הקרוע בין מסורת אבות שהוא קשור אליה ואיננו יכול להימלט ממנה מחד גיסא, ובין העולם הגויי, היצרי, החופשי, המושך אותו אליו, מאידך גיסא. ברבים מספריו קיימות דמויות מיסטיות המזכירות את צדיקי החסידות, ואלו משמשות כתובת לפנייתו של היהודי המתלבט הקרוע בין העולמות. רבים מספריו מתרחשים באזור הרי הקרפטים שבו גדל הבעש"ט, מייסד החסידות, ואפשר להעריך שהוא שימש השראה לחלק מהדמויות המיסטיות בספריו. לעומת דמויות הצדיקים, מופיעות לא אחת בספרים דמויות נשיות, לא יהודיות, המסמלות את החיוניות הפשוטה, את החופש ואת העולם שאליו מנסה היהודי להגיע, אולם ללא הצלחה שלמה.

אפלפלד העיד על יצירתו: "כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי".

ועוד מדבריו:

"בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותיי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי."

                                                                אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר, 1999, עמ´ 94

 

"סיפור אהבה" –  מבוא ותקציר עלילה

מבוא - "סיפור אהבה" מאת אהרן אפלפלד הוא סיפור קצר, הדחוס מאד מבחינת המשמעויות שהוא טומן בחובו. הבית וחיי הנישואין מזה ועולם העסקים וה"עבודה" מזה (ה´פנים´ וה´חוץ´), הם שני המוקדים, שביניהם נעה עלילתו של "סיפור אהבה".  עלילתו החיצונית של הסיפור היא דלה ביותר: "סיפור אהבה" משחזר את חיי הנישואין הקצרצרים (כשלושה חודשים בלבד), של צמד פליטים יהודים, קובה ורוזה, ניצולי שואה, החיים בישראל של שלהי שנות החמישים, או ראשית שנות הששים של המאה הקודמת. חיי הנישואין של קובה ורוזה באים אל קיצם עם מותו של קובה – ספק בהתאבדות, ספק מכניעה למחלה –בבית ההבראה (בחירת מקום אירונית, כמובן).

הרובד הרעיוני של הסיפור אינו נחשף בהווה הסיפורי הגלוי, אלא בשילוב שבין הגלוי לסמוי. כוחות היסטוריים, מטאפיזיים ופסיכולוגיים כאחד, הם הכוחות המניעים את עלילת הסיפור, ושולטים, לחלוטין בדמותו של קובה, והרבה פחות, בדמותה של רוזה. ייחודו של הסיפור הוא בכך שלתוך העלילה החיצונית של הסיפור שוזר המחבר עלילה פנימית המעלה, בעוצמה רבה, את זוועות השואה.  

העלילה - הסיפור הוא סיפור של תהליך, הנפרש בפנינו על פי סדר כרונולוגי למן נישואיהם של בני הזוג ועד למותו של קובה, תוך כדי סטייה אל עבר. הסטייה אל העבר, מגלה לקוראים באופן מפורש שלקובה הייתה משפחה קודמת, אישה וילדה בת 11, ושתיהן נספו בשואה, אולם דברים מפורשים אלה מופיעים לקראת סופו של הסיפור. כאן גם מתבהרת לקורא לראשונה באופן ברור סיבת רגש האשם של קובה.

 

כותרת הסיפור - כותרת הסיפור מעלה ציפיות לסיפור אהבה קונבנציונאלי, אולם סיפור זה עוסק באהבה בלתי אפשרית, אהבה שכוחות המוות ואימי השואה גודעים אותה. תחילת הסיפור נראה כסיפור אהבה על נישואים בין גבר מבוגר לאישה צעירה. היא רוצה בחיי אהבה אידיליים, ואילו הוא רוצה להדחיק את עברו הטרגי ולהתחיל חיים חדשים עם אישה צעירה. מתברר כי אהבה זו בלתי אפשרית משום שהעבר אינו נותן לקובה מנוח, והוא מחלחל אל תוך הווייתו תוך יצירת רגש אשם שהולך וגואה, עד שהוא מציף הכול ואיננו מאפשר לו לחיות חיי אהבה נורמאליים, ומוביל אל מותו. הכותרת רומזת על רצונם של ניצולי שואה, להתגבר על עברם הקשה, ועל רגשות האשם, אך יש מי שיצליחו (הצעירים שבהם כמו רוזה), ויש שלא יצליחו לעמוד במשימה זו וצל העבר יאפיל על חייהם, כמו בסיפור חייו של קובה. יתכן שהכותרת מכוונת לאהבתו הישנה של קובה למשפחתו, שלא ניתנת להחלפה באהבה חדשה.

הדמויות בסיפור "סיפור אהבה"

קובה

קובה, גיבור הסיפור, הוא גבר בגיל העמידה שאיבד את אשתו ובתו בת ה-11 בתקופת השואה. הוא נישא בשנית לרוזה, אישה הצעירה ממנו בשנים רבות.

   מצד אחד קובה חש שרוזה הצעירה הופקדה בידיו וכי חובה עליו לדאוג לה ולשמור עליה, ומצד שני אין הוא מסוגל להתגבר על זיכרונות העבר, להתחיל חיים חדשים ולהתמודד עם רגשות האשם המלווים אותו. בשל כך קובה מתקשה לנהל חיי זוגיות  אך גם אינו מסוגל לוותר עליהם.

   הסיפור מתאר את קובה בתקופות שונות בחיי הנישואין שלו. בתקופה שלאחר הנישואין, קובה מתגלה כאיש עסקים חרוץ ופעיל. הוא נחפז כל יום לצאת לעסקיו, חוזר הביתה מאוחר ואפילו נשאר ללון מחוץ לביתו. הוא מצליח בעסקים ומדבר עליהם עם רוזה אשתו בהתלהבות. אך המרץ והאינטנסיביות שמאפיינים את קובה כאיש עבודה עומדים בניגוד גמור לקצב האיטי שבו הוא מתנהל בחיי המשפחה והאהבה שלו. מיד לאחר החתונה הוא נחפז לעסקיו. רוזה מעידה עליו שהוא "פזרן בממונו וקמצן באהבה", ואכן בלילות "נשכב היה בבגדים בפרוזדור". מבחינתו של קובה, היציאה לעסקים היא בריחה מהערבוביה שבנפשו, בריחה מהתמודדות עם ההווה שעליו מרחף צל העבר.

   כאשר רוזה חלתה, חל שינוי בהתנהלותו של קובה בבית ובעסקים. בתקופה זו מגלה קובה דאגה רבה לאשתו. תקופה זו מהווה מבחן למערכת היחסים בין השניים. קובה מבין שעליו להכריע לטובת אשתו. בניגוד לתקופה הקודמת, קובה מקדים לחזור הביתה ולטפל ברוזה, מביא ארוחות למיטתה, מקשט את חדרה בתמונות אומנותיות, מביא לה פרחים ואף עומד על כך שיש להביא תופרת על מנת להכין את בגדי החורף. הוא נוהג בה כאב הדואג לצרכיה הפיזיים והרוחניים של בתו. ימי מחלתה של רוזה הם "ימים של אושר" עבור קובה, ימים שבהם הוא יכול אולי להעניק לה את מה שלא הספיק להעניק לבתו. אך ימי אושר אלו לא נמשכו זמן רב. לאחר חודש רוזה מחלימה והוא מתחיל לזרום שוב אל "נקודת השפל של אותם מסתורים שמשם אין שבים".

למרות שרוזה מחלימה, קובה אינו שב לעבודתו ולעסקיו, חל בו שינוי: הוא כבר אינו זריז כשהיה, הוא חסר כוח החלטה ושקוע כולו בהרהורים "שהיו גואים ועולים בזרם". קובה כנראה אינו מסוגל להעניק לרוזה אהבה אחרת, אהבת איש לאישה ולכן החלמתה של רוזה מדכדכת את נפשו.

לאחר החלמתה של רוזה חלה קובה בעצמו. הוא חלה בשפעת ללא חום שנמשכה כשבועיים, אך גם לאחר שקם הרגיש חולשה ברגליו. קובה מבטיח לסובבים אותו (רוזה והקרובות) שיחזור לעסקיו מיד כשיבריא. אך בניגוד לרופא שאמר שחולשתו נובעת מהצטננותו, הקרובות של רוזה סבורות שאין מרפא למחלתו. ואכן ניכר שקובה חלה לא רק במחלה פיזית אלא גם במחלה נפשית.

בתקופה זו קובה מרבה לחלום:

·         הוא חולם על אימו, חלום שאינו מספר לרוזה את תוכנו במלואו.

·         הוא חולם חלומות שפוקדים עליו לצאת לעבודה.

·         הוא חולם חלומות שפוקדים עליו לעזוב את רוזה – בחלומו מופיעים שני רבנים בנוכחות משפחתו כולה, והם מזכירים לו שהוא עגון וכי אינו רשאי לשאת אישה.

   חלומותיו של קובה חושפים את רגשות האשם שלו. מתוך החלומות ומתוך דבריו והרהוריו, ניתן ללמוד כי קובה מרגיש אשם על כך שנשא אישה צעירה מאוד, על כך שנישא בשנית לאחר שאיבד את אשתו הראשונה ובתו, ובמיוחד נוכח העובדה שאין  כנראה עדות ממשית למות אשתו. הוא מרגיש אשם גם על כך שלא הצליח לשאת בכבוד את בדידותו ואת אלמנותו ולקח לו אישה חדשה. קובה עסוק בשאלה האם אדם רשאי לשכוח את העבר ולהתחיל הכול מחדש?

   יתכן שקובה מרגיש רגשות אשם גם כלפי רוזה, שאינו מצליח להעניק לה חיי זוגיות ואהבה נורמאלים, ואפילו אינו מאפשר לה לממש את אימהותה.

   כשהגיעו ימי חג הפסח, החליט קובה לצאת עם אשתו לבית הבראה. הלבלוב והיופי שמסביב ופריחתה של רוזה, מאפשרים לקובה להגיע לידי החלטה שזהו הזמן המתאים להסתלק. קובה מרגיש שרוזה, שהופקדה בידיו למשמר, מצליחה עתה לחיות וליהנות  ולכן זהו זמן מתאים מבחינתו להעלם בשקט ובאיטיות מבלי שאיש ישים לב לכך. קובה בוחר במוות ולא בפרידה. קובה מבין שאין הוא מסוגל לבנות חיים חדשים, להקים משפחה תחת משפחתו שאבדה.

רוזה

רוזה אישה צעירה הנשואה לקובה, גבר המבוגר ממנה בשנים רבות. עוד בטרם נישאה לו, סיפר לה כי הוא איבד בתקופת השואה את אשתו הראשונה ואת בתו בת האחת עשרה. על עברה של רוזה נאמר שהיא עזבה את כפרה בהיותה בת שבע, כנראה חוותה את השואה כילדה.

   רוזה רוצה בכל מאודה להתחיל חיים חדשים, היא מנסה לשכוח ולהדחיק את העבר. כאשר היא או קובה חלמו חלומות היא הייתה מיטיבה את החלומות וטוענת ש"חלומות שווא ידברו". רוזה אינה רוצה להתמודד עם המערבולת הנפשית שקובה מצוי בה. היא זקוקה לקובה כדמות אב ולאו דווקא כבעל.

   רוזה היא אישה פאסיבית מאוד בחיי הנישואין שלה. היא מקבלת בכניעה ובשתיקה את הקשר המעוות בינה ובין בעלה. היא מעסיקה את עצמה בענייני הבית וביציאה אל השוק. היא אינה באה בטרוניות אל בעלה לא כאשר הוא ממהר לצאת לעסקיו על מנת לברוח מהתמודדות עם ענייני המשפחה, ולא כאשר הוא נשאר בבית ושוקע בחלומותיו והזיותיו במקום לדאוג לפרנסת המשפחה. היא מקבלת בכניעה  גם את העובדה שאינו נוהג בה כגבר באישה. היא רוצה בכל מחיר לבנות חיים חדשים.

   קרובותיה של רוזה הן אלה שמתלוננות על העיוות במערכת היחסים הזאת. התנהגות הקרובות אינה מוצאת חן בעיניה. היא מבקשת כל הזמן להדחיק את הבעייתיות שבקשר, לייפות את המציאות ולא להתמודד עם הקושי של קובה והזרימה המתמדת שלו אל נקודת השפל. כאשר הקרובות שוטחות את טענותיהן, רוזה שותקת. לאחר מכן היא מעלה את הסברה שהן אלו שהטילו עין רעה בבית (הדחקת הסיבה האמיתית לבעיה) ולבסוף היא מסתכסכת איתן כי הן, כנראה, מעמידות אותה כל הזמן מול מראת המציאות האמיתית.

   לרוזה, כמו לקובה, יש גם עולם פנימי משלה שבו אין היא משתפת את בעלה. כאשר הוא מספר לה על עסקיו, היא בורחת להרהורים על הכפר שאותו עזבה בהיותה בת שבע. היא חולמת חלומות שעליהם אין היא מספרת לאיש. מאורעות העבר רודפים גם אותה, אולם היא אינה נותנת להם ביטוי חיצוני. ניסיונה של רוזה להדחיק ולשכוח את העבר ולחיות חיים חדשים בהווה, אינו עולה בקנה אחד עם האמת הפנימית של קובה לפיה לא ניתן לשכוח את העבר ויש להתמודד עמו, על כל הכאב הכרוך בו.

   לאחר שקובה חלה, ניתן לראות כי חל שינוי מה ברוזה. היא הופכת להיות מעט יותר אקטיבית ואסרטיבית - "רוזה ידעה שעליה לעשות דבר מה ולא ידעה איך...", "היא הכינה את המזוודה הקטנה", ובנוסף, כאשר קובה רומז לה על רצונו לשוב לעבודתו, היא אוסרת עליו ואומרת כי "מעתה הם חייבים להיות ביחד, וכי לעולם לא ייפרדו". רוזה מבינה כי החוט המקשר ביניהם רופף וכי זמנם המשותף הולך ואוזל.

   כאשר רוזה יוצאת עם קובה לבית ההבראה, היא חווה שם את החיים האמיתיים. היא משחקת טניס עם אדם אחר (בחירה סמלית הרומזת לזוגיות אחרת), מתמזגת עם סביבתה המלבלבת, עם הנוף היפה והאחיות הטובות, רוזה (=שושנה) פורחת ונהנית.  יש תחושה של שינוי – עתה קובה הוא זה שיושב פאסיבי ומביט בה ("קובה היה יושב בכורסה ומסתכל") ולא היא בו כפי שהיה קודם ("היתה רוזה יושבת ומתבוננת בו"). מבחינתו של קובה היא יכולה עתה להסתדר בלעדיו, ואולי היא אף ראויה להזדמנות צודקת לממש את עצמה ולחיות בזוגיות שלמה ומאושרת.

 

מערכת היחסים בין רוזה לקובה

כפי הנראה, אין בין רוזה לקובה יחסים טבעיים של בעל ואישה. הם אוהבים זה את זה, רוזה אף מצהירה על כך מפורשות – כי מעולם לא אהבה איש מלבדו, אבל היחסים ביניהם עקרים. יתכן שיותר משיש כאן יחסי איש ואישה, יש באהבתם מאפיינים של יחסי אב ובת. נראה שבאופן לא מודע זה מה ששניהם מבקשים בקשר הזה. מבחינתו של קובה, ניתן אולי לומר שהוא מוצא ברוזה תחליף לבתו שנספתה. ואכן הוא דואג לה כדאגת אב לבתו: דואג לרווחתה החומרית, מטפל בה בדאגה יתרה כשהיא חולה וכו´. גם פער הגילים ביניהם מעיד על סוג כזה של יחסים, וכן ההימנעות (המרומזת) מקיום יחסי מין.    

    קשה יותר להבין את הסתפקותה של רוזה בקשר זה. יתכן שהיא מחפשת בבן-זוגה דמות של אב שחסרה לה, וייתכן שהיא נאחזת באהבה זו, תוך שהיא מתעלמת מחוסר המוצא שיש ביחסים אלה. היא צעירה ואולי היא לא ממש מודעת לעיוות שביחסים מעין אלה, ואם היא כן מודעת, אפשר שיש לה עוד תקווה שהיחסים ישתנו בעתיד. יחסו של קובה אליה הוא דינמי ומפוכח יותר: הוא נע בין קוטב אחד, בלתי מודע, שבו ניתן להבין כי דפוס היחסים של אב ובת הקל עליו להצדיק בפני עצמו את התחדשות חייו - היא מעין תחליף לבתו שנספתה - לבין קוטב שני, שבו הוא מבין כי אהבה זו מחייבת אותו להיפרד ממנה, כיוון שאין בכוחו לקיימה לפי דפוסים נורמאליים. קוטב זה הוא המכריע, וכך אפוא ניתן להבין את פרידתו הסופית ממנה כפרידתו של אב שבתו בגרה והיא כבר יכולה להיות עצמאית ולחיות בלעדיו.

 

הרעיון המרכזי ומשמעותו

שאלת האפשרות לחיים חדשים בצל טראומת השואה

הקונפליקט בין זיכרון לשכחה

קובה: "אדם אינו יכול להשכיח את הכול ולהתחיל מחדש".

רוזה: "חייבים לשכוח" .

בין שתי תפיסות מנוגדות אלה, המייצגות את עמדות בני הזוג קובה ורוזה, מתפתחת ומעוצבת עלילת מערכת היחסים בין השניים עד הגיעה לנקודת "השפל של השקט", המסמלת את כניעתו של קובה לכוחות המוות. עמדותיהם המנוגדות של בני הזוג  מבטאות גישות שונות באשר לאפשרות לבנות חיים חדשים לאחר השואה, בצלה של אותה טראומה. קובה, שמשפחתו נספתה בשואה, נישא בשנית בגיל מבוגר, אך אינו מסוגל להתמודד עם זיכרון אירועי העבר, שהם כצל המעיב על חייו בהווה. לעומת זאת, רוזה, אשתו הצעירה, מדחיקה את זיכרונות העבר, ומנסה לבנות חיים חדשים. דרך דמותו של קובה ומערכת יחסיו עם רוזה מתואר סיפור חיים שבמרכזו שבר נפשי שלא ניתן לאיחוי.  

החלק הראשון - משפט הפתיחה של הסיפור "אט אט, בזרימה מתונה, פעפעו החיים אל נקודת השפל של השקט...", הוא רמז מטרים למה שעתיד להתרחש בהמשך, הוא המאפיין את חייו של קובה, הנעים לנקודת האין מוצא, אל השפל, אל החידלון. 

בחלקו הראשון של הסיפור מתוארים שני מישורי חיים שקובה נע ביניהם. האחד הוא חייו העסקיים, המתאפיינים בקצב מהיר ובאינטנסיביות גדולה, השני הוא חייו האישיים: הבית והאישה - חיי הזוגיות, המתנהלים אט-אט, בדממה זהירה (מוטיב השקט). בולט מאד הפער בין חיוניותו של קובה בתחום העסקים לבין יחסו המאופק לביתו. הבית הוא מקום הערבוביה הפנימית, אשר הדממה רק מכסה עליה, ואילו העסקים הם מקום ההתבהרות. נראה, כי העיסוק האינטנסיבי בעולם העסקים / עולם העבודה, משמש עבור קובה בסיס לבריחה מחיי המשפחה, שבהם עליו להתמודד עם עצמו ועם עברו. רוזה משתוממת על כך שהוא פזרן בממונו וקמצן באהבה, אבל אינה מתלוננת, וממתינה בשקט. 

החלק השני - המפנה בחייהם של בני הזוג מתרחש כאשר רוזה נוקעת את רגלה.  קובה מעביר את נקודת הכובד של חייו מהעסקים לבית. אך דווקא באופן אירוני,  השיבה הביתה והאושר הקצר שהביאה עמה, מהווים את תחילת דעיכתו של קובה, בדרך למותו. הוא מניח את עסקיו ושוקע בעולמו, שמוליך אותו כגורל קבוע מראש ללא אפשרות בחירה, אל מותו: "אט אט זרם השקט אל נקודת השפל אל אותם המסתרים, שמשם אין שבים". משפט זה, המחזיר אל משפט הפתיחה של הסיפור, מסמן את תהליך השקיעה בו קובה נתון. עתה מסתבר שעיקרה של התנועה היא אל נקודת השפל, המוליכה אל אמת נפשית שאין ממנה מוצא של חיים.

   כעת מתברר כי מחלתה של רוזה היא רק מעין זרז להידרדרותו של קובה, שכן לאחר החלמתה של רוזה, הימצאותו בבית אינה נובעת מן הצורך לטפל ברוזה, אלא מאובדן כוח החיוּת של קובה. הקרובות, הבאות לבקר את רוזה מדברות על עסקי נשים והיריון. עמדת הקרובות, חושפת את האמת ורומזת על חיי המשפחה העקרים של בני הזוג, ועל כך שאין מרפא למחלתו (מחלת הדיכאון) של קובה.

החלק השלישי – מחלתו של קובה.

העדר הגדרה למחלתו של קובה, והעובדה שהוא אינו נרפא ממנה, משקפים את מצבו הנפשי באמצעות גופו ההולך ונחלש. המחלה נותנת בו סימני זקנה. לראשונה מפורטים הרהוריו, שעוסקים ברוזה. הוא חושב על נערה צעירה זו שנישאה לו. פעם הוא אפילו שואל אותה, אם היא עוד אוהבת אותו, ורוזה נפגעת עד עמקי נשמתה ובוכה. מן ההרהורים והדברים שהוא אומר בקול לרוזה, מתברר כי הוא עורך עם עצמו חשבון נפש. בתחילה, טורד אותו פער הגילים ביניהם,  אחר כך עולה מדבריו ביקורת עצמית על שנישא שנית לאחר שהתאלמן: "... ואם נגזרה עליו הבדידות חייב לשאתה, ואם נתאלמן חייב לשאת אלמנותו [...] היה חוזר ואומר, כי קיימת אחריות ואדם אינו רשאי להשכיח את הכול ולהתחיל מחדש".

   אמירתו הכללית של קובה חושפת מפורשות את האמת שבה הוא מחזיק, שעל-פיה עצם נישואיו הם השכחה לא מוסרית של חייו הקודמים, אבל רוזה טוענת שחייבים לשכוח. עמדת ההשכחה וההדחקה, שנוקטת רוזה, אינה מאפשרת להם להתמודד במשותף עם מה שעומד ביניהם.

 כך ממשיכה מערכת יחסיהם להתאפיין בזרימה איטית ושקטה המכסה, כמו בימי נישואיהם הראשונים, על נתק הולך וגדל. נתק זה - סופו פרידה, שהרי קובה כבר היה מודע לה והכין עצמו לקראתה, ואילו רוזה העדיפה להתעלם ממנה, ולהניח לריחוק ביניהם להתפשט: "ממעטים היו בדיבור, ובלילות היה אופל דק חוצה בין מיטותיהם."

 החלק הרביעי – היציאה לבית ההבראה ומותו של קובה. עם בוא האביב, ימי הפסח, רוזה מתקינה את הבית, וקובה מחליט לצאת לבית ההבראה. ההתרחשות בבית ההבראה היא על רקע נוף הררי אידיאלי, נוף שמזכיר לו את הרי הקרפטים – רמז לכך, שזיכרונות העבר סוגרים עליו. התקופה היא תקופת הפסח, המסמלת שחרור, והאביב המסמל פריחה והתחדשות. ההתרחשות הטרגית על רקע המקום והזמן מעצימה את המשמעות האירונית, כי דווקא  בבית ההבראה, באביב,  חייו של קובה מסתיימים.

"הנאה בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני" / רוני נווה-פרישוף

רוני נווה – פרישוף, המטפלת בניצולי שואה ובבני הדור השני בארגון "עמך", טוענת כי "בעולמם של ניצולי השואה קיים טאבו נגד הנאה. הנאה נחווית על-ידי ניצולי שואה כרגש אסור, מסוכן, בוגדני, מעורר אשמה ובלתי נסבל", והרי זוגיות מבוססת על רגשות, תשוקה והנאה.

   במחקרה, מסיקה רוני נווה-פרישוף כי גורם משמעותי  המשתק את יכולת הניצולים ליהנות מן החיים, הוא תחושת האשם הכבדה הנובעת מעצם הישארותם בחיים בעוד יקיריהם נרצחו. חוסר היכולת ליהנות משפיעה בצורה בולטת על היחסים הבינאישיים ועל היכולת לקיים קירבה ואינטימיות. למשל, נדיר לשמוע מניצולי שואה תיאורים רומנטיים על האופן בו הכירו את בני זוגם. בדרך כלל סיפור ההיכרות הוא תכליתי, הישרדותי. גם בהווה, נדיר לשמוע על הנאה מרומנטיקה, מאינטימיות או ממיניות. אצל האלמנים מבין הניצולים, נראה כי אובדן בן הזוג נחווה בצורה דרמטית ועוצמתית הרבה יותר מן ההנאה מהחיים המשותפים עימו.

מסקנתה של נווה-פרישוף מתחזקת לאור טענתו של ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי ניצול השואה, שסבר כי דה-הומניזציה, היעדר מוחלט של אמפטיה ואי-סיפוק הצרכים הבסיסיים-אנושיים, גרמו אצל הקורבנות לפגיעה ביכולת ליצור קירבה ואינטימיות ולהטלת ספק בדבר האנושיות שלהם עצמם.

 

מוטיבים

מוטיב המחלה מופיע לאורך כל הסיפור. תחילה מחלתה של רוזה. היא נוקעת את רגלה, וברור שמדובר במגבלה פיזית זמנית. לעומת זאת, מחלתו של קובה שונה. הוא סובל משפעת ללא חום (סימן לכך שאין מדובר במחלה ויראלית) ולוקה בסימפטומים של חולשה ואובדן חיוניות. גם הקרובות סבורות שלמחלתו אין מרפא, ואכן מצבו הולך ומדרדר, במה שנראה כמו דעיכה נפשית. החולי מסמל את היחסים בין השניים, שלמרות הניסיון לבנות חיים חדשים לאחר האימה שחוו הם לא מצליחים לעשות זאת. באופן אירוני, החולי של רוזה מסמן תקופה קצרה של אושר בחיי בני-הזוג, מה שמעיד על שגרת נישואים פגומה כאשר בריאותה תקינה. בעוד שרוזה מחלימה ממחלתה, והדבר ניכר ביכולתה לשחק טניס למרות הנקע ממנו סבלה, קובה הולך ושוקע בהרהורים נוגים המובילים אותו אל המסקנה שעליו לפרוש מחייה של רוזה, ולמעשה לפרוש מהחיים בכלל.  

מוטיב הבית – גם הוא מופיע מתחילת הסיפור ועד סופו. רוזה עסוקה בהתקנת הבית. להתקין גזור מן השורש ת.ק.ן ופירושו עשיית דבר, סידור, הכנה או הבאה לידי תיקון. יחד עם זאת, הביטוי להתקין מכיל בתוכו משמעות סמויה בהקשר של  הביטוי, כפי שמופיע בספר קהלת, פרק א´, פס´ 15: "מעוות לא יוכל לתקון" וכן בקהלת, פרק ז´, פס´ 13: "מי יוכל לתקן את אשר עוותו". רוזה מנסה לתקן את חייה שלה ואת חייו של בעלה, בעלה לא יצליח להתקין את חייו ואילו היא כנראה תוכל.

מוטיב החלומות – החלומות, חושפים את המתחולל בנפשו החבולה של קובה, ובעיקר את  רגש האשם שלו על שנישא בשנית. קובה אינו מספר לרוזה על החלומות האלה. הסודות ביניהם הולכים ונערמים. החלומות טורדים גם את מנוחתה של רוזה, אולם היא מסיחה דעתה מהם ומשקיעה עצמה בהתקנת הבית.  המספר אינו חושף את תוכנם של חלומותיה. רוזה בוחרת להתמודד עם חלומותיה הקשים בדרך של הדחקה. היא "מיטיבה לעצמה את החלום" (ביטוי המבוסס על טקס שהיה מקובל לקיים בבית הכנסת – כאשר החולם היה מספר לרב את חלומו הקשה והרב היה פותר לו את החלום באופן חיובי)  ואומרת: "החלומות שווא ידברו".

   שני בני הזוג מסתירים את חלומותיהם זה מזו, ומנסים להתכחש להם, מאחר והללו מחיים מחדש את סיוטי העבר. ההבדל בדרך התמודדותם של השניים הוא שרוזה נוקטת יוזמה ומנסה להיטיב את החלום ואילו עבור קובה, החלומות רק מחזקים בו את תחושת האשמה והבגידה בזכר משפחתו שנספתה. בהקשר זה, בולט במיוחד החלום בו מצא עצמו "ליד שני רבנים מזוקנים, שהזכירו לו את חובותיו ואמרו לו שהוא למעשה עגון, ואינו רשאי לשאת אישה. כל המשפחה נוכחה שם." עגון הוא מי שאשתו עזבה אותו ונעלמה, ולפיכך אינו רשאי לשאת לו אישה אחרת, כל עוד לא קיבלה מידו גט או לא נודע שהיא מתה. חלום זה עשוי להסביר את מצבו של קובה נוכח גורלה של אשתו הראשונה, שעל אף שנספתה, מותה נחווה בעיניו כעין היעלמות, המותירה בעינה את מחויבותו המוסרית כלפיה.

   יתר על כן, בקובה מקנן רגש אשמה כלפי רוזה הצעירה, שבגללו אינה יכולה לקיים זוגיות נורמטיבית, ולממש עצמה כרעיה וכאם. חלומותיו של קובה, מזרזים את ההתדרדרות של מחלתו הנפשית, ומקדמים אותו אל נקודת השפל, אל הבחירה בפרידה, במוות. על רקע זה מתבררת המחלוקת בין קובה לרוזה, באשר לאפשרות לבנות חיים חדשים בצל טראומת השואה.

 מוטיב השתיקה – שתיקתן של הדמויות מתקשר לדרך ההתמודדות הרווחת אצל ניצולי שואה רבים. התמודדות זאת אופיינה על-פי רוב בשתיקה. כל ניסיון לדבר על מוראות העבר איים על יציבות הניצולים, שגם כך מצבם הנפשי היה מעורער לחלוטין, והם העדיפו לשתוק, ובכך אולי להתרחק מאותם כוחות אפלים שרדפו אותם. יש לציין, שמידת ההקשבה והסובלנות של אנשי הישוב היהודי של טרם קום המדינה ושל המדינה בראשית שנותיה, היתה מוגבלת מאוד. רבים לא יכלו ולא רצו להתמודד עם סיפורי הזוועה של פליטי השואה, שלעתים נראו בעיניהם כהפרזות דמיוניות, ולעתים עוררו בהם עצמם רגשות-אשם, מהם העדיפו להתחמק.  השתיקה בסיפור מעצימה את האווירה העגומה של מי שלא מצאו מילים כדי לעבד באמצעותם את הטראומה שעברו. כך הופך השקט בסיפור לסימנו המובהק של המוות המחלחל אל תוך החיים.

 מוטיב הזרימה – חייו של קובה זורמים אל נקודת השפל של השקט. הוא שבוי בהרהוריו, שהיו "גואים ועולים ועולים בזרם". אלו מי החידלון בהם טובע / מטביע קובה את עצמו. מטפוריקת המים הינה ציור לשוני הממחיש את שקיעתו של קובה, שהיא בלתי נמנעת , כמו המחזוריות בטבע.

 סיכום

"סיפור אהבה" הוא סיפור טרגי על אהבה בלתי-אפשרית. גורלן של הדמויות מוליך אותן אט אט "אל אותם המסתרים, שמשם אין שבים." המסתרים הללו הם מוראות השואה, מהם לא ניתן להשתחרר. דומה כי הלקח החשוב ביותר העולה מהסיפור, הוא שגם מי שמוגדר ניצול שואה, איננו אלא קורבן. כך ניתן להבחין בין הקורבנות המתים של השואה ובין הקורבנות החיים. גם אלו שהשכילו להקים את חייהם מן ההריסות, נותרו עם צלקת נפשית שלעד לא תרפא. אף שאפלפלד נמנע מסגנון כתיבה רגשני, הוא ממחיש היטב כיצד גיבור הסיפור נמחץ בין אבני הזמן והמקום – בין העבר בצל השואה, לבין ההווה המכביד עם המטען הטראומטי ורגשות האשם.

   "אומרים, אהבה יש בעולם - / מה זאת אהבה?" כתב ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך", וזו בהחלט שאלת יסוד העולה מקריאת "סיפור אהבה". האם יש כאן אהבה, או שמא כותרת הסיפור אירונית לחלוטין. אפשר בהחלט להגדיר את היצירה כסיפור אהבה (כפי שהוסברה כותרת הסיפור), אך ככל הנראה מדובר כאן באהבה מסוג אחר. האהבה כאן מתבטאת בנכונות לוותר על מושא האהבה. ככל הנראה קובה אהב את רוזה, אך לא היה בכוחו לממש אהבה זו. במובן זה, זוהי אהבה נכזבת.

   קובה ידע שרוזה הופקדה בידיו למשמר – דבר שחייב אותו לאהוב אותה, והפך את סיפורם לאהבה כפויה. לאור מחויבותו המצפונית לאשתו הראשונה ולבתו, נידונה אהבתו לרוזה לכישלון. קובה אולי מרגיש שבמותו הוא משחרר את רוזה מעונשו של זה שלא הצליח לשקם את חייו הקודמים, אך למעשה הוא ממיט אסון על אשתו הצעירה. הגם שמעשהו יכול להתפרש כאצילי, יש בו משום נטישה, ואם מדובר בהתאבדות, הרי שזוהי נטישה אלימה וטראומטית, שלא מן הנמנע שתותיר צלקות ורגשות אשם ברוזה. בחירה זו של אפלפלד מעצימה את מורכבותו הפסיכולוגית של הסיפור, ומטעינה מחדש ובעוצמה את השאלות: מה זאת אהבה? והאם האהבה לא מתה גם היא בשואה?  

   אהרן אפלפלד אמר: "מה שאני מנסה לעשות, הרי זה שני דברים: ראשית, לתת ביטוי אמנותי למה שעבר עלינו בימי השואה ולמצוא דרך אל הקורא ולא לזעזעו בסיפורי הזוועות, והדבר השני, לעמוד על משמעות השואה לגבי בן דורנו, ולבחון מה משמעותו של הגורל היהודי" (מתוך: "מספרים על עצמי", חוה רזילי, "דבר", 8 באפריל, 1963).

   דברים אלו מאירים את "סיפור אהבה" משני כיווני דיון: האחד מן המישור הפרטי, והאחר מן המישור החברתי. הסיפור בהחלט נותן ביטוי אמנותי עז לסיפורם של פליטים רבים שהיטלטלו בין זיכרון לשכחה, ושניסו לפתוח דף חדש בחייהם הפרטיים, אך במקביל הוא גם מהדהד בעוצמה את המחויבות החברתית לקיים את הנדר אותו ניסח אברהם שלונסקי בשירו "נדר" בשנת 1943: "נדרתי הנדר: לזכור את הכול / לזכור - ודבר לא לשכוח". כך הופך הקונפליקט בין זיכרון לשכחה לא רק לשאלה קיומית הנוגעת לחייו הפרטיים של ניצול השואה, אלא גם לדיוקנה של החברה הישראלית של ימינו.

   ב- 1959 נחקק בישראל חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אותו מציינים מדי שנה בתאריך כ"ז בניסן. מתוך נוסח החוק: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תוכניות השידורים ברדיו ובטלוויזיה יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו. ביום זה לא יקוימו עינוגים ציבוריים, ובערב יום הזיכרון יהיו בתי-הקפה סגורים." העובדה שמדובר בחוק מדינה מעידה עד כמה נתפס מעשה הזיכרון כהכרח ערכי לשמירת צביונה של החברה. במקרה זה פותרת המדינה את הקונפליקט בין זיכרון לשכחה בהכרעתה החד-משמעית לטובת הזיכרון. אין כמעט עוררין על הכרעה זו, אף שהיא עשויה לעורר מחלוקת.

  מאיר שטיגליץ כתב במאמרו "לא להקל, לא לשכך, לא לעמעם" ("ידיעות אחרונות", 2.5.2000): "למה לזכור ולא לשכוח, למה לא להיכנע לזמן, המעמעם את כאב הזיכרון, המשכך את חרדת מראות הזוועה? אסור להקל, אסור לשכך ואסור להשוות, כי השואה היתה הניסיון הראשון בהיסטוריה להשתית את הרוע המוחלט על בני-האדם. ובמובן זה השואה היתה פלנטה אחרת [...] את זיכרון הבלהות הזה אסור לשכך משום שהוא משדר התראה חמורה ותזכורת לכך שבכל דור ודור עלולים לקום יצורים שהלחיצה על כפתור ההשמדה ההמונית היא נוהל פעולה שגרתי לגביהם, ומשום שהוא ההוכחה המוחשית ביותר לכך שהיצורים האלה הם בני אדם ולא שטן, ושביכולתם המדעית והטכנולוגית להפוך את יום הדין מחזיון אימה למציאות [...] לזכור, לא כדי לנצל את הזכות לנקמה, ולספר לא בגלל הרצון האנושי כל-כך בחמלה – למרות שברור שיש היתר לזעם וסיבה לבקש ניחומים – אלא כדי להיות מודע לכך שעדיין הרוע שואף לכונן את ממשלתו בעולם ולהיאבק שלעולם לא עוד."

   מנגד, אם העמדה שמייצגת רוזה בסיפור לפיה "חייבים לשכוח" הינה לגיטימית ואולי הכרחית כדי לשקם את החיים שנהרסו, וחיזוק לכך ניתן באי-יכולתו של קובה להתמודד עם הזיכרון, אלא בסילוקו, ולמעשה באמצעות סילוקו שלו עצמו מן החיים, מדוע לא תתקבל עמדה זו בהסתכלות רחבה על העם היהודי ועל החברה הישראלית. במאמרו "בזכות השכחה" ("הארץ", 2.3.1988), כתב פרופ´ יהודה אלקנה, ניצול שואה מאושוויץ: "איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור!" לשם מה? מה אמור ילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת. יתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה [...] בוודאי שאין כוונתי שיפסיקו ללמד את דברי ימי העם. ניסיתי להילחם בהמשך קביעת השואה כציר מרכזי בהווייתנו הלאומית."

"סיפור אהבה" מאת אהרן אפלפלד מזמן אפוא דיון עקרוני בשאלת הזיכרון והשכחה. המחויבות לזכור לצד ההכרח לשכוח מעידים על מורכבותה של טראומת השואה, הן במישור האישי והן במישור החברתי. כוחו של הסיפור בכך שהוא ממעיט בתיאור מעשים ומתמקד בעיקר בתיאורי הלך-רוח. הוא חף כמעט לחלוטין מפרשנות ומציב במרכזו עלילה מינורית שלצד הצגתה את קונפליקט הזיכרון והשכחה, על הרגשות הכרוכים בכך, היא מעלה נושאים נוספים כגון: אהבה וזוגיות במובן של להיות או לחדול, עריריות ובדידות לעומת תשוקה לקשר, חולי ובריאות במובן הפיזי והנפשי, מציאות דוחקת מול דמיון מתעתע ובחירה בלתי-נמנעת בין חיים קשים למוות משחרר.

 

ביבליוגרפיה

  1. אלקנה, יהודה. "בזכות השכחה". "הארץ", 2.3.1988.
  2. הולצמן, אבנר. "דרכו של אהרן אפלפלד אל הקובץ ´עשן´". בין כפור לעשן מחקרים ביצירתו של אהרן אפלפלד. עורכים יצחק בן מרדכי ואיריס פרוש. אשל באר-שבע, 1997. עמ´ 83 – 93.
  3. הרציג, שלמה. "´סיפור אהבה´ סיפור שראשיתו וסופו מוות עיון בסיפור אחד של אהרון אפלפלד מתוך הקובץ ´עשן´". אתר מפמ"ר ספרות באינטרנט.
  4. רתוק, לילי. "בית על בלימה אמנות הסיפור של א. אפלפלד". תל-אביב, הוצאת חקר, 1989.
  5. שוורץ, יגאל. "קינת היחיד ונצח השבט אהרן אפלפלד – תמונת עולם." ירושלים, הוצאת מאגנס, 1996.
  6. שטיגליץ, מאיר. "לא להקל, לא לשכך, לא לעמעם." "ידיעות אחרונות", 2.5.2000.
  7. שקד, גרשון. "רקוויאם לעם היהודי שנהרג". בין כפור לעשן מחקרים ביצירתו של אהרן אפלפלד. עורכים יצחק בן מרדכי ואיריס פרוש. אשל באר-שבע, 1997. עמ´ 15- 57.

 

 

דואר נע מנשה, 37810  טל. 04-6189900, פקס. 04-6189922
Blacknet.co.il - בניית אתרים